מאמר "כלים פשוטים" מאת קרן סטריינג'

כלים פשוטים- תמיכה באם ובתינוק במסעם המשותף
Simple Tools
Supporting Mother and Baby in the Peri-Natal Period
מאת קרן סטריינג

ראשונים בחשיבותם הם המיומנויות של "התקרקעות" והאטת הקצב.
התקרקעות: הרגישו את כפות רגליכם על הרצפה ואת המשקל של גופכם על הרצפה או על הכיסא. המקום בעל המשקל הרב ביותר (באמצעות כוח המשיכה), ובעל המגע רב ביותר, הוא המקום אשר אליו אתם יכולים לכוון את תשומת ליבכם. קחו רגע להרגיש את המקום הזה. כך הקצב הופך איטי יותר ונוצרת נוכחות.
קחו נשימה והרגישו את המושב שלכם שוב – זה עשוי לעזור לכם  להיות או להישאר נוכחים.
בכל פעם שאתם לוקחים נשימה אתם מסדירים כלפי מטה את מערכת העצבים האוטונומית שלכם. כלומר, אתם מרגיעים קצת את מערכת העצבים האוטומטית שלכם.

תזמון: עקבו אחר הסימנים של התינוקת בכל הנוגע למהירות התנועה שלה והתאימו עצמכם לכך. האיטו את הקצב עם הפסקות תכופות – הפסקות הן חלק מהטבע. זכרו שגלי המוח של תינוקות איטיים פי שישה מאלה שלנו. קשר עין מאפשר את האטת הקצב ויוצר בועה של אהבה וחלל קדוש בין הנוכחים בחדר. הביטו סביבכם בתכיפות ואחד על השני בחדר.

זכרו שתינוקות הם בעלי הכרה, מודעות, רגישות-על ואינטלגנטציה, והם מייצרים זכרונות. הם מאד דומים לנו, רק עוד יותר. אין להם את השליטה בשרירים שיש לנו ואין להם יכולת לדבר את השפה עם המילים שאנו משתמשים בהן. הם כן מבינים את הכוונה של מה שנאמר והם תמיד מתקשרים איתנו, מספרים לנו את הסיפור שלהם. ברגע שמבינים את החתיכה הגדולה הזו, השאר פשוט. אין סודות שאפשר להסתיר מהתינוקת ולכן דברו, דברו, דברו אליה, וספרו לה מה קורה.

הבחנה
חשוב להבחין בין החוויה שלך לזו של התינוקת. התינוקת מרגישה כל מה שהאם מרגישה, היא מסוכרנת עם אמה. אמרי לה שזה מה  שאת מרגישה וזוהי החוויה שלך והיא אינה כרוכה בה. אף על פי כן, היא יכולה להרגיש בזאת, כך שחשוב לעזור לה לא לאמץ את מה שאת מרגישה כשלה. לתינוקת, כל העולם כולו הוא אמה; ההבחנה עוזרת ליצור גבולות בריאים. בדיוק כמו שילדים של הורים גרושים חושבים שהם גרמו לגירושין משום שהעולם סובב סביבם, צריך לומר להם שלא הם גרמו לכך, שהדבר לא קרה בגללם.

אמרו לתינוקת מה אתם עומדים לעשות לפני שאתם עושים זאת

ואז שוב בדיוק  לפני שאתם עושים זאת –לפני שמחליפים לה חיתול, לפני שעורכים לה בדיקת ילוד, לפני שדוקרים את העקב, אמרו, "זה עלול לכאוב". ואז שוב בדיוק לפני שאתם עושים זאת אמרו "הנה באה הדקירה עכשיו".

ספרו לתינוקת מה מתרחש- שאתם מודאגים בגלל תוצאה של בדיקה, אתם הולכים לישיבה חשובה, הרגע היתה לכם מריבה גדולה עם אבא ואתם עצובים.

אמרו לתינוקת מה אתם רוצים שתעשה- בעת הצירים, בקשו מהתינוק/ת להסתובב ימינה כדי שהוא או היא יוכלו לצאת יותר בקלות. או אחרי הלידה: "אני עומדת לתת לך כמה נשימות כדי לעזור לך להתחיל לנשום... זהו זה! עכשיו את יכולה לקחת נשימה גם כן".

ספרו את הסיפור של מה שהתרחש- סיפורו של הסיפור מכיר במה שהתרחש על ידי מתן שם למה שאת הרגשת: כך נוצרת הבחנה. מתן שם לדברים עוזר לגוף להישמע. כשהגוף מרגיש ששומעים אותו מערכת העצבים נרגעת. מתן שם הוא מה שאת חווה באותו רגע; זוהי הכרה במה שיש. יש לספר את הסיפור לאט (תזמון) עם הפסקות, קשר עין והתקרקעות. אז שקפי חזרה מה שאת רואה מהתינוקת (באמצעות מעקב אחר הסימנים שהיא נותנת) כדי לומר שאת מצטערת (אמפתיה) על מה שייתכן שהתרחש, דהיינו: המעבר וההפרדה; ההכרח לפקוע את המים וזה שהכל הלך כל כך מהר; אחרי דימום, כמה מבוהלת היית מכל הדם. אמרי "אני יודעת שהרגשת את זה". ואז אמרי, "זו לא היתה אשמתך, עכשיו זה נגמר. אני בסדר ואת גם בסדר עכשיו! עשינו את זה!"

קריעה ותיקון כל הזמן
קרעים קורים כל הזמן: ברחם, בעת הצירים, אחרי הלידה, כשאנחנו גדלים ובכל מערכות היחסים. תיקון יכול לקרות כל הזמן גם כן: "עשיתי כמיטב יכולתי" או "הייתי עצובה (עייפה, כועסת, מבולבלת) ואני יודעת שהרגשת זאת. זו לא את (כך מתבטאת ההבחנה) אלא אני וה... שלי" וכן "אני מצטערת על מה שקרה, את יכולה להירגע" (אני יכולה לקחת נשימה). ואז אמרי "אני אוהבת אותך". כל אלה הן דוגמאות של תיקון. תיקונים יוצרים יותר התקשרות ואמון מאשר אם הקרע לא היה מתחולל מעולם, ותיקונים יכולים להעשות בכל גיל. נסו את הספר  Parenting from the Inside Out מאת דן סיגל (Dan Siegel).

דברים לזכור

•    אנחנו הסיפור של מה שהתרחש עד עכשיו. החל מההתעברות, דרך הלידה ועד ההווה. הסיפור מטווה מבחינה רגשית, נפשית וגופנית, ברקמות החיבור שלנו, בנוזלים של גופנו ובעצמות שלנו. הסיפור של מה שקרה לנו רוצה שיספרו אותו למישהו שמקשיב. ההקשבה היא הטיפול ושם מתחולל הריפוי. הדרך שבה תינוקות מתנועעים ומתנהגים היא למעשה הם מספרים לנו את סיפורם, את ההיסטוריה שלהם. השאלה שיש לשאול היא: "מהו הסיפור כאן?" תינוקות תמיד מראים לכם את הסיפור או ההיסטוריה שלהם. האם אתם יכולים להאט ולהיות נוכחים כדי להקשיב למה שהתינוקת אומרת?                                                
 
למשל, אם התינוקת בוכה (לא בגלל שהיא רעבה או עייפה), שימו לב איך זה גורם לכם להרגיש ושימו לב שזה עשוי להכאיב לכם. ואז להרגיש/למצב/לקרקע את עצמכם. התינוקת עשויה להענות או להסדיר את עצמה בהתאם למערכת העצבים שלכם, איך שאתם מרגישים. האמא מסדירה את מערכת העצבים של התינוקת. התינוקת נענית למה שקורה במערכת העצבים של האם. בכך שאתם מספרים את הסיפור ונותנים שמות למה שהתרחש, אתם עוזרים ליצור אינטגרציה בסיפור (חוויה) של מה שקרה.

•    תינוקות לא תמיד יודעים שהם עשו את זה. אנחנו מבינים שיש בפנים ויש בחוץ, אבל תינוקות לא יודעים את זה. הם עשויים להיות המומים ממה שבדיוק קרה. כך שטוב לומר באיטיות, "את בחוץ עכשיו, עשית את זה, את יכולה לקחת נשימה עכשיו". זה נכון בכל עת – במיוחד אם היה קושי כלשהו או הפרעה במהלך הטבעי של הלידה – את יכולה לומר "עשית את זה, את מוגנת עכשיו, זה נגמר. כן זה היה הרבה, אני כל כך שמחה שאת פה, אני אוהבת אותך". הרגישי את כפות הרגליים שלך; כדאי לקחת פה נשימה. קחי רגע להביט סביבך.

•    קחי רגע של אוקסיטוצין. דבר זה חשוב במיוחד במהלך תקופת ההריון שכן שחרור האקסטוצין לא רק יוצר תינוק בעל מזג רגוע, אלא גם בונה את היכולת להסדיר באופן עצמאי מצבים רגשיים. זוהי היכולת לחזור למצב רגוע וממוקד לאחר התרגשות רבה (בשל צער, כעס, פגיעה). אוקסיטוצין מרפא את הגוף, ועוזר למנוע סיבוכים אצל האם. אז עשי זאת לפני הלידה כדי למסד הרגל מוכר וידוע על מנת שתהיה לך היכולת לחזור אליו בעת הצירים, או אחרי הלידה. זהו הרגל נהדר להיכנס אליו.

•    הזמן החשוב ביותר לדבר עם התינוקת הוא בעת שהדברים מתרחשים ובמהלך סיבוך כלשהו.

•    בקשו ממישהו לעקוב אחר מסעה של התינוקת בתעלת הלידה. אמרו לתינוקת שאתם מלווים את המעבר שלה. דמיינו כיצד זה עבורה להיות שם.

•    הרגישו את כפות רגליכן, קחו נשימה, האיטו את עצמכן. התבוננו סביב. דברים אלה באמת עוזרים לאנרגיה שבכן ועקב כך עוזרים לאם, דבר אשר כמובן אז עוזר לתינוקת. 

Appreciation and thanks go to:
Dr. .Wendy Anne McCarty, David Sawyer, Myrna Martin, Mary Jackson, Ray Castellino, Debby Takikawa, Anna and John Chitty, Jo Bershenyi, Dr. Fred Wirth.

Editing and formatting (thank god) by Karen Robinson