כניסה לרשומים
כניסה לרשומים
כל מה שעברתי הוביל אותי למי שאני היום
=================================
מאת צפורה רומן
שבועון "לאשה" גיליון 3242 1.6.2009
היא הייתה ילדה אומללה. כזו שיודעת את כל התשובות, אבל לא מסוגלת לשלוף את המילים מפיה. היו אפילו מי שהגדירו אותה כגבולית, על סף פיגור. כשגדלה והתחילה לרקוד, גילתה את הקשר בין תפקודי המוח ותפקודי הגוף, למדה והעמיקה, ופיתחה שיטה לאבחון ולטיפול בלקויות למידה ותפקוד. היום יש לשירלי ורדי תלמידים רבים המטפלים בשיטתה, ומאות הורים שנשבעים כי הצילה את ילדיהם.
"כשאני פוגשת ילדים, שיש להם לקויות למידה, או בעיות רגשיות המפריעות להם לתפקד, אני יודעת בדיוק מה הם מרגישים, כי הייתי שם", אומרת שירלי ורדי (39), מפתחת "שיטת ורדי לאבחון ולטיפול בלקויות למידה ותפקוד.
כבת קיבוץ, שבו הצורך להיות כמו כולם קיבע את מקום היחיד בחברה, היא הייתה שונה. ילדה לקוית למידה, שהמילים היו מסתבכות בפיה ולא הצליחו להביע את מה שרצתה לומר, כזו שהמורים התייאשו ממנה והרימו ידיים, כזו שאפילו אביה-מולידה אמר לה: "ממך אני לא מצפה לכלום!"
היום, תלמידיה הרבים מטפלים בשיטת האבחון והטיפול שפיתחה, ומאות הורים נשבעים, שהצילה את ילדיהם ועזרה להעניק להם חיים בעלי איכות.
שירלי, ילידת קיבוץ יגור, בכורה בין שלושה ילדים, גדלה בבית דו-לשוני. אמה ילידת קנדה דיברה אתה אנגלית, אביה הקיבוצניק – עברית. " אני יודעת שזה נחשב בעייתי בעיני אנשי מערכת החינוך של הימים ההם... אבל, מבחינתי זה לא היווה בעיה. להיפך – אני רואה בכך מתנה", היא אומרת. זאת, אף שהחלה לדבר באיחור רב ושליפת המידע הייתה אצלה בעייתית מאוד. "כששאלו אותי משהו, הייתי עונה משהו אחר. לא מכיוון שלא ידעתי את התשובה, אלא כי לא הצלחתי לשלוף את המילים הנכונות." בנוסף, הייתה בעלת הפרעת קשב וריכוז, ונענשה לעתים תכופות על-ידי המטפלות בבית הילדים. "הבעיה בהפרעה כזו, שאם אינה מתועלת נכון – מי שלוקה בה הופך ללקוי למידה. ואני הייתי אכן כזו."
כשהיא מספרת על ילדותה, מכנה שירלי את עצמה "ניצולת החינוך הקיבוצי", ומוקיעה את הלינה המשותפת כחלק מהאידיאולוגיה השיתופית. "העובדה שתינוק גדל בבית הילדים מגיל שבוע, ואמו רק מגיעה כדי להניק בבית הילדים ומחזירה אותו לבית הילדים, נראית לי מעוותת. כעסתי על זה כילדה וכנערה, וזה נראה לי מעוות עוד יותר היום, כשאני אם לילדים, והגישה שלי היא – להיות בשבילם כמה שהם צריכים. הילדים שלי – שניהם, אגב, נולדו בבית - הם ילדי אהבה, שמקבלים המון חום כל הזמן. בתי מאיה ינקה עד גיל שנתיים ושבעה חודשים, ועד היום אני מעירה אותה בבוקר עם מסאז', חיבוקים ואהבה. אלון יונק עדיין, וישן במיטה צמודה לנו, כי זה מתאים לו. ילדים צריכים לדעת שההורים שלהם נמצאים בשבילם".
אחת הטראומות, שהיא סוחבת מילדותה המוקדמת ונמנעת מלהרחיב עליה את הדיבור, היא התעללות מינית שעברה, בגיל שנתיים וחצי – שלוש, על-ידי מבוגר מהקיבוץ.
ואיפה היו הוריך?
"הם לא ידעו מה קרה, אבל, כתוצאה מההתעללות שעברתי היו לי הרבה גילויים קשים: בולמוס של אכילה, הרטבת לילה ועוד דברים. בעיות רבות צצו כתוצאה מזה ומהעובדה שלא היה לי גב תומך".
ואולי נבעו מכך גם לקויות הלמידה שלך?
"ממש לא. הן מולדות."
מבחינה חברתית, לדבריה, לא הייתה לה בעיה. "היו לי הרבה חבר'ה. רובם – כמוני. כאלה שלא ישבו בשיעורים אלא בילו יותר בחצר בית הספר. האמת היא, שלא הייתי ילדה רעה. הייתי בהחלט טובה, אבל – בעייתית מאוד. בילדותי, לא ידעו מה שיודעים היום על לקויות למידה. איני יכולה לטעון שהזניחו אותי. דווקא ניסו לטפל בי. הייתי אצל הרבה מטפלים ומאבחנים ואנשי מקצוע. אבל, אלה רק הגבירו בי את התסכול. חלק מהאבחונים מצאו שאני גבולית – על גבול הפיגור, בעלת מנת משכל בינונית ומטה. היום יודעים שמנת המשכל שלי גבוהה מאוד. אני יושבת בפגישות עם נוירולוגים בכירים, באים אלי תלמידים בעלי תארים אקדמאיים ואני לא מרגישה נחותה מהם...".
ואף אחד מכל המאבחנים והמטפלים לא הבחין בפוטנציאל שבך?
"האמת היא, שרק אחת המאבחנות, בכיתה ז', אמרה להורי: 'עזבו אותה. היא תגיע לגדולות!'"
אבל, עד שהגיעה לגדולות, כדברי הנבואה הבודדת ההיא, עברה שירלי מסכת ייסורים.
"הרגשתי, שיש בתוכי מעין פיצול:מצד אחד, אני מפגרת, מצד שני אני יכולה להיות כמו סופרמן. המוח שלי עבד בכפילות. מחד, הוא עבד ברמות מאוד גבוהות, והיו לי מחשבות מעבר למה שצפוי ממישהו בגילי, אבל מאידך - שום דבר לא יצא מהפה שלי כמו שהתכוונתי. זה גרם לי לחוסר בטחון ולבלבול מאוד גדול, וכדי להימנע מ'יציאות' מטופשות, לא פעם נמנעתי מדיבור. אי אפשר לומר שלא ניסיתי להשתפר. באמת, שכן. בכל בוקר החלטתי שהיום אצליח ללמוד, אבל אחרי 20 דקות בשיעור, הבנתי שזה לא עובד. לא פלא, שחשבו שאני מטומטמת."
בגיל 11-12 החלה להתלוות לאביה, שלמד את שיטת פאולה, לסדנאות טיפוליות. "שם היה המקום היחיד שבו אמרו לאבא שלי: 'הילדה תגיע רחוק!' כי לא הצטרכתי לדבר. פשוט, יכולתי להראות מה אני יודעת. בסדנאות האלו קיבלתי חיזוק לתחושה שלי, שיש בי דברים שאין לאחרים, ולא הבנתי איך אנשי הקיבוץ, מורים, מטפלים ומאבחנים, ואפילו משפחתי - לא רואים את זה."
עם זאת, עד כיתה י"א, לדבריה, הייתה רמת הקריאה שלה כמו של תלמיד כיתה א'. "רק בגיל 16, כשהבעיה שלי נפתרה, לימדתי את עצמי לקרוא."
"הבעיה", כפי שהיא מכנה אותה, נפתרה בדרך לא צפויה. שירלי, שעזבה את בית-הספר בשביעית תיכון, "כי כבר התייאשו ממני ושני הצדדים שמחו להיפרד", למדה מחול בסדנה הבין-קיבוצית. לקראת אחד המופעים שבו השתתפה, חזרה פעמים רבות על תרגיל, שהיה כרוך ביצירת מעגלים מורכבים בגוף. "ופתאום שמתי לב, שהזיכרון ושליפת האינפורמציה השתפרו, בעקבות התרגול וככל שהתמדתי בו. פתאום, את מה שעלה לי בראש, הוצאתי במילים, ללא קושי. התחלתי לדבר לעניין ולזכור דברים שעד אז לא הצלחתי. כששחזרתי את מה שקרה, הבנתי לראשונה, שיש קשר בין תפקודי הגוף לתפקודי המוח."
ההבנה הזו הייתה לגביה תחילתו של מפנה והגיעה אליה בזמן שבו חשה כי היא עומדת על סף תהום. שלושה חברים שלה איבדו את חייהם בתוך שנה: חברה טובה נפטרה כתוצאה מאנורקסיה, חבר שהתאבד ואחר נהרג בעת שירותו הצבאי. "הבנתי, שיש לי אפשרות למות או להמשיך בחיי סבל ומסכנות, או לבחור בחיים ובניהול חיי שלי. בחרתי באותה נקודה שאני לא מרחמת על עצמי ושמעתה, הדברים ישתנו ואני צועדת קדימה."
הצעד הבא היה – ללמד את עצמה לקרוא ולכתוב, "ממש מ א'-ב'", היא אומרת. "בהמשך, גיליתי שאני מסוגלת לשבת בשיעור, לכתוב ראשי פרקים ולזכור את החומר הנלמד. הזיכרון המדהים ושליפת המידע המהירה יצאו לאור. פתאום יכולתי להתבטא בצורה בהירה, לעומת מה שהיה קודם".
סיפרת להוריך או למישהו ממקורביך מה קרה לך?
"לא. האמת היא, שהייתי מאוד בודדה באותם ימים. רקדתי בלהקת המחול הבין-קיבוצית והתגוררתי בקיבוץ אחר, אבל לא התחברתי חברתית. הורי, לא היו פונקציה מבחינתי. בילדותי ובנעורי הקשר אתם לא היה טוב. היום, לאחר שעברתי תהליך, יש לי קשר נפלא עם הורי." הוריה, שניהם עדיין בקיבוץ יגור, נפרדו לפני שנים. לכל אחד מהם יש זוגיות אחרת, ו"הם מכבדים זה את זו הדדית".
באותם ימים, בעצם, החלה להתפתח מבחינתה "שיטת ורדי". הצעירה תאבת הידע החלה לחרוש ספרי אנטומיה ופיזיולוגיה והתעמקה בכל מה שנוגע לקשר מוח-גוף. שירותה הצבאי, כמשקי"ת חינוך, עצר לשנתיים את הלימודים והמחול. אחריו שבה ללימודים ונשאבה ללימודי רפואה אלטרנטיבית ב"מיכללת רידמן", ובמהלך ארבע שנות לימוד אף הפכה לאסיסטנטית של המנהלת סאלי רידמן. במקביל, למדה את שיטות פלדנקרייז ושיטות טיפול נוספות, ניהלה את הכשרת המורים במכללת אלבאום, לימדה במכללה והחלה לטפל בילדים ובמבוגרים.
"תמיד, גם כשאני עצמי הייתי ילדה בעייתית, ילדים ואנשים עם בעיות היו נדבקים אלי. ואני – באהבה גדולה, ועל אף הקשיים האישיים שלי – לקחתי אותם תחת חסותי. משהו באישיות שלי נולד כנראה כדי לטפל ולפתור בעיות". עם זאת, לדבריה, חשה מתוסכלת. "הרגשתי שאני לא ממצה את יכולותיי. המוח שלי הרגיש מאוד משועמם".
ואז, פגשה את הנוירופסיכולוגית ד"ר עודדה פלד. "היא העשירה אותי ברמה שאי אפשר לתאר ואני הייתי כמו ספוג, שרק רצה לספוג עוד ועוד. היא הראתה לי שנורא קל להגיע לידע, צריך רק לדעת איך. ממנה קיבלתי חיזוק לאמונה שלי, שאפשר לפתור גם דברים קשים, והכי חשוב – לא לרחם, אלא לחפש דרך לפתור את הבעיה."
כשהבינה שבשיטות האבחון והטיפול שהכירה לא מתחברים לה הדברים, כפי שהיא מבינה אותם, החלה לבנות שיטה מובנית הנקראת בפשטות "שיטת ורדי".
מה היא השיטה?
"סוד הפשטות הוא השיטה! בזמן ההתעברות ברחם ובעיקר בשלוש השנים הראשונות לחיים נבנים הקשרים בין הגוף למוח ונוצרים מירב הקישורים בין כל חלקי המוח. לא סתם, ילד עובר את כל הרצף ההתפתחותי הפיזי, שכלולים בתוכו מספר שלבים, והם אשר יאפשרו לו להגשים את הפוטנציאל, לפתח את האופי, להביא את עצמו לידי ביטוי. אם ילד פוסח על שלב מסוים, בשל סיבה כלשהי, העלולה לנבוע מהריון לא תקין, מלידה מסובכת או מסיבות אחרות, זה יפריע לו בהמשך להתקדם כפי שהיה אמור, ולא רק בהתמודדות המוטורית, אלא בהתייחסותו לסביבה, באופי שלו, בכל חייו.
"ברור, שבראש וראשונה ישנה הגנטיקה. אם ניקח אותי ואת ילדיי – הגנטיקה שלי היא של לקוית למידה, ומכאן שגדולים סיכוייהם של ילדיי להיות לקויי למידה גם הם. כשהם היו ברחם, מתוך ההבנה של ההתפתחות הסנסומוטורית והתפתחות החושיים- הראייה והשמיעה כבר ברחם, כבר דיברתי ותקשרתי אתם כבר במהלך ההריון, מרגע דהם נולדו אמרתי להם שהם יכולים הכל, וגם עשיתי הכל כדי לעזור להם, באמצעות מגעים שייצרו קשרים בין הגוף למוח. היום אני יודעת, שאין משהו שיעכב אותם מלהתפתח כראוי.
איך את עושה את זה?
אני לא עוזרת להם יותר מידי. אני מכינה אותם למציאות כשהכל נעשה באופן עקרוני דרך משחקים וכיף. ובכלל אני מאמינה שאסור לעבוד או לטפל בתינוקות דרך בכי. כשמאיה התחילה לזחול, לא שמתי לה צעצוע קרוב מידי, אלא – במרחק שתרצה להגיע אליו אבל גם תצטרך להתאמץ קצת, מה שיגרה יצירתם של קישורים במוח, יצור כישורים מוטוריים וגם יגרום לה לתחושה שההתאמצות היתה שווה. כשהצליחה, הקשיתי עוד קצת. משחקים כאלה מעודדים הבנה בקשר למרחק, התארגנות ביחס לסביבה ועוד. בכל שלב התפתחותי אני נותנת מחד את הכלים כדי שיוכלו להתמודד ומצד שני – מאפשרת להם להעריך את זה שהתמודדו והצליחו."
ואיך את מאבחנת ממה נובעות הבעיות בילדים שמגיעים אליך?
"אני שואלת על ההיסטוריה של ההריון והלידה, שלבי ההתפתחות, בעיות בריאות ומהות
הקשיים. במקביל, נבדקות מערכות שונות, כמו טונוס שרירים, מערכת שיווי המשקל, מערכת ההצלבה בין שתי אונות המוח, תפיסה מרחבית, קואורדינציה – שהיא תיאום בין היכולות המוטוריות, הרגשית והקוגניטיבית בו-זמנית ובנפרד, ועוד מערכות, שליקוי בכל אחת מהן עלול לגרום לבעיה תפקודית אחרת. לפי הליקוי שנמצא, נעשה הטיפול.
באיזה גיל כדאי להגיע לאבחון?
עקרונית, חשוב להגיע לאבחון מוקדם ככל האפשר. אני מאמינה באינטואיציות של אמהות. לא פעם, האם מרגישה שמשהו לא בסדר בהתנהלות של הפעוט, ואנשי המקצוע מרגיעים אותה במילים כמו 'כל הילדים הולכים בסוף...' או 'אל תהיי היסטרית!' וכו'. אני אומרת, שאם הורים מרגישים שהילד שלהם פוסח על שלב בהתפתחות המוטורית או משהו בו אינו כבשאר הילדים בגילו, עליהם להימנע מלהדחיק. אבחון מוקדם מאפשר טיפול יעיל יותר. במקרים 'רגילים', של תינוקות עם איחור התפתחותי מבחינה פיזית, שהמוח שלהם תקין, בנוסף לתיקון הבעיה הפיזית, המטרה לגרום לילד להבין שהוא מסוגל, שייצא עם בטחון, עם האישיות האמיתית שלו ולא עם האישיות הנמנעת, שנובעת מהקשיים שהיו לו... גם אם מדובר בפגיעה מוחית מורכבת – יש אפשרות לייצר מעקפים במוח, כדי שלפחות הילד יגיע לעצמאות."
העבר שלי הוא ספר פתוח
בתחילת דרכה, לא הקשיבו לה. מטפלים בשיטות ותיקות ומבוססות הסתכלו עליה בזלזול. לעומת זאת, הורים לילדים עם בעיות, שהגיעו אליה, העבירו את התרשמותם לאחרים, מפה-לאוזן. חבר הביא חבר. "דווקא עם נוירולוגים נוצר קשר מעולה, כי הם רואים את התוצאות בשטח", היא אומרת.
כיום, לאחר שנים של פקפוקים, בחינה והתבוננות מן הצד, מכירים ב"שיטת ורדי" גם אנשי הממסד, ולא מעט נוירולוגים ואחיות של "טיפות חלב", מפנים אליה פעוטות, שיש ליקוי כלשהו בשלבי התפתחותם, כמו-גם ילדים בעלי לקויות למידה, תפקוד והתפתחות, וגם בעלי הפרעות קשב וריכוז, או אוטיסטים.
בשנת 1996 נפתח בית-הספר, שבו היא מכשירה מאבחנים ומטפלים בשיטתה.
כיום, יש כ-250 מטפלים בשיטתה בכל רחבי הארץ, והם מטפלים בכל הקשת הרחבה של לקויות למידה, תפקוד והתפתחות, בטיפול פרטני ובקבוצות.
"הקשרים ביני לבין המטפלות בשיטה, קיים לתמיד", אומרת שירלי. "אני ממליצה לתלמידות שסיימו אצלי להצטרף חינם לשיעורים, כדי להתעדכן כל הזמן, מאחר שכל שנה מתגלות תסמונות חדשות ויש בדיקות ואיבחונים חדשים. אם תלמידה מקבלת שיחת טלפון מאמא עם בעיה מסויימת, היא יכולה להיעזר בי, בכל רגע נתון. אנחנו בית ומשפחה".
חשבת פעם מה היה קורה אתך אילו פגשת בילדותך מין "שירלי ורדי"?
"היום, אני מסכמת הכל במשפט אחד: כל מה שעברתי, הוביל אותי למי שאני היום. לכן, העבר שלי הוא ספר פתוח ואין לי כיום בעיה אתו. למרות ההתעללות ולקויות הלמידה הקשות ועל אף העובדה שהחברה שמסביבי ראתה אותי כאדם לא נורמטיבי, העבר שלי הוביל אותי למקום מאוד טוב. זאת, כי לקחתי את עצמי בידיים ויצרתי לעצמי חיים מאושרים. ומהמקום שניקיתי את הדברים, אני יכולה לגדל את ילדיי בצורה אופטימלית".
ולעזור לאחרים...
