כניסה לרשומים

סכיזופרניה של תקופת הילדות

סכיזופרניה של תקופת הילדות

סכיזופרניה היא מחלה פסיכוטית המאופיינת בפתולוגיה בתחום החשיבה, התפיסה והרגש. מדובר בתסמונת בעלת מהלך כרוני הפוגעת בהתפתחות ובתפקוד. סכיזופרניה בדרך כלל מאובחנת רק לאחר גיל 15, ורק לעתים נדירות מתפרצת לפני גיל 10. לפיכך הסכיזופרניה במתבגרים, ובעיקר בילדים, היא תסמונת נדירה בהרבה מאשר במבוגרים. 

אפידמיולוגיה:
היארעות  שיעור מספר המקרים החדשים בשנה למחלת הסכיזופרניה של הילדות: עד גיל 12 שיעור ההיארעות הוא כ- 0.2 לכל 10,000 ילדים. בגיל ההתבגרות ניכרת עלייה חדה בשכיחות, והיא מגיעה לכ- 2.5 מקרים ל- 10,000. 

קריטריונים לאבחון סכיזופרניה לפי ה- ICD 10:
נוכחות של תסמין אחד ברור מאוד (או שני תסמינים לפחות, אם הם אינם חד-משמעיים) מתוך הסעיפים א' עד ד' שלהלן; או תסמינים משתי הקבוצות לפחות, מתוך קבוצת הסעיפים ה' עד ח'.
תסמינים אלו חייבים לבלוט לעין במשך רוב הזמן, בתקופה של חודש ימים לפחות:
א. מחשבות מהדהדות, החדרת מחשבות או סילוקן ושידור מחשבות. 
ב. מחשבות שווא של שליטה, של השפעה או של פסיביות, המתייחסות בבירור לתנועות הגוף או הגפיים, או למחשבות מסוימות, לפעולות או לתחושות. תפיסה דלוזיונלית. 
ג. הזיות של קולות המעירים על התנהגות החולה או דנים בינם לבין עצמם  על-אודות החולה, או סוגים אחרים של קולות הזויים, שמקורם בחלק כלשהו בגוף. 
ד. מחשבות שווא מתמידות מסוגים אחרים, שאינן תואמות מבחינת התרבות ולחלוטין אינן אפשריות, כמו קבלת זהות של אישיות דתית או פוליטית או ייחוס של כוחות וכישורים על-אנושיים  (כמו: יכולת לשלוט במזג האוויר או יכולת לתקשר עם כוחות מעולם אחר). 
ה. הזיות מתמידות בכל האופנים (MODALITIES): כאלה המלוות מחשבות שווא חולפות או בעלות מבנה בלתי מוגדר ובלא תוכן רגשי, או מחשבות מתמידות ובעלות ערך יתר, או כאלה המופיעות בכל יום במשך שבועות או חודשים.
ו. מעצורים או פלישות לרצף החשיבה, המובילות לדיבור סתום שלא מן העניין או להמצאת מילים. 
ז. התנהגות קטטונית, כגון: ריגזון, תנוחה קפואה, גמישות דמוית שעווה, שלילתנות, אילמות וקיפאון. 
ח. תסמינים "שליליים", כגון: אדישות ניכרת, מיעוט בדיבור, תגובות רגשיות שטחיות או בלתי תואמות, המובילות לנסיגה חברתית ולצמצום הפעילות החברתית. יש לוודא שאלה אינם תוצאה של דיכאון או של טיפול נירולפטי. 
ט. שינוי ניכר וקבוע באיכות הכוללת של היבטים מסוימים בהתנהגות, המתבטא באובדן עניין, בחוסר מטרה, בבטלה, בהתכנסות עצמית ובנסיגה חברתית. 

מהלך ופרוגנוזה:
המהלך במבוגרים מאופיין על פי רוב בהתקפים חוזרים, שבהם ניכרת ירידה הדרגתית בתפקוד. לאחר כ- 10 שנים המחלה מתייצבת ונותרים סימנים שאריתיים בולטים של ליקוי. שיעור ההחלמה מסכיזופרניה במבוגרים הוא כ- 25%. בסכיזופרניה של גיל הילדות הדעה הכללית היא שהפרוגנוזה של החולים גרועה יותר משל המבוגרים, כלומר, כמעט בכולם המהלך הוא כרוני ומתבטא בהתקפים חוזרים ובליקוי קבוע. למרות האמור לעיל, מחקרי המעקב המעטים שנעשו לא הראו הבדלים גדולים בין הפרוגנוזה בחולים מבוגרים לבין זו שבילדים. 

טיפול:
בהשוואה למחקרים הרבים הנוגעים לטיפול בסכיזופרניה במבוגרים, המחקר בטיפול בסכיזופרניה של גיל הילדות מועט. לפיכך, ההמלצות המקובלות נגזרות ממחקרי המבוגרים. בסך הכל אותם טיפולים שנמצאים יעילים במבוגרים יעילים גם בסכיזופרניה של ילדים ומתבגרים. 

טיפול תרופתי:
תרופות נירולפטיות הן הבסיס החשוב ביותר לטיפול בסכיזופרניה. אלה נמצאו יעילות בטיפול במבוגרים. גם כטיפול בסכיזופרניה של גיל הילדות אין ספק שהתכשירים יעילים, ואולם המחקרים חלוקים בתוצאותיהם בדבר מידת יעילותם במבוגרים לעומת ילדים. 

טיפולים פסיכוסוציאליים:
סכיזופרניה של גיל הילדות פוגעת בהתפתחות התקינה של הילד. לכן מטרת הטיפול כוללת, מלבד החזרת הילד לרמת התפקוד שלפני פרוץ המחלה, גם סיוע בהשגת המשימות ההתפתחותיות של בני גילו.
הטיפול הפסיכוסוציאלי מתבסס על שילוב של כמה שיטות: 
1. התערבות משפחתית מכוונת לשינוי דפוסי הביטוי הרגשימשפחתי.
הדבר מושג על ידי הפעלת תוכניות פסיכו-חינוכיות שתפקידן להקנות לבני משפחתו של החולה ידע והבנה על-אודות המחלה והטיפול בה. כמו כן מודרכים בני המשפחה כיצד יש להתמודד עם תסמיני החולה, וכיצד ניתן לתמוך בו כראוי. 
2. טיפול התנהגותי וקוגניטיבי
כולל אימון ברכישת מיומנויות חברתיות (הדרכת החולה להבנה ראויה של המסרים בתוך המשפחה, שיפור היכולת ליצירת קשר ולביטוי מילולי), מיומנויות הדרושות לפעילויות יום-יומיות והקניית אסטרטגיות חשיבה לפתרון בעיות. 
3. פסיכותרפיה תמיכתית
תנאי הכרחי להצלחת הטיפול בחולים לטווח הארוך הוא יצירת קשר טיפולי יציב ומתמשך לסיוע בהגברת ההיענות לטיפול התרופתי, ובזיהוי מוקדם של החרפות המחלה.
4. תוכניות חינוך מיוחדות
 ילדים ומתבגרים הסובלים מסכיזופרניה לרוב  אינם מסוגלים להשתלב בכיתות רגילות. הם זקוקים לכיתות מיוחדות המאופיינות ברמות גירוי נמוכות ובתוכנית לימוד אינדיווידואלית המשקללת את בעיותיהם הרגשיות והקוגניטיביות. הדבר יכול להתבצע במסגרת אשפוז-יום או תוכניות אשפוז חלקיות, המשלבות שירותים פסיכיאטריים וחינוכיים. 

מתוך "פסיכיאטריה של הילד והמתבגר" עורך שמואל טיאנו, הוצאת דיונון אוניברסיטת תל אביב, 1998

כותרת טופס התחברות
להרשמה
כפתור סגירה