ענבל שמיר

שמי ענבל שמיר, נשואה לרביב ואמא לשלושה - רומי (בת 11) אמה (בת 5.5) וטום (בן שלוש).
אני בעלת B.A בפסיכולוגיה (בהצטיינות), ו- M.A בהתפתחות הילד (בהצטיינות יתרה). כיום אני לומדת לדוקטורט במסלול 'התפתחות הילד', באוניברסיטת בר-אילן, במסגרת תוכנית מלגאי נשיא לדוקטורנטים מצטיינים.
מוסמכת לאבחון וטיפול התפתחותי בשיטת ורדי ובשיטת שלהב, ובעלת נסיון של שנים בתחום.

מי שמכיר אותי יודע לומר שהתגובה שלי לפרסומים הללו לא תאחר לבוא, וגם יודע לומר שהתגובה שתקראו כאן (למי שיהיה כוח) היא קצרה, עניינית ומאוד פוליטיקלי-קורקט, ביחס למה שיש לי להגיד J זהו חלקה הראשון:

קצת "עלינו ועליהם":

כשמנגנון שנועד לתת פתרון לקושי או עיכוב מוטורי אצל תינוקות אינו יעיל ובוודאי שאינו מספק, רק טבעי שהורים יחפשו חלופה טובה יותר. לחלופה הזה קוראים "אלטרנטיבית" או "משלימה".

...ואני תוהה – למה לאור כל הנקודות שאמנה כאן, עדיין שיטה חכמה כל כך, שמשיגה תוצאות נהדרות בזמן קצר ובאיכות גבוהה.... למה היא היא ה"אלטרנטיבה" למנגנון חלוד וארכאי שבעצם פועלו מעודד את פריחתן של האלטרנטיבות?!

שוק העבודה החופשי שפועל כמסננת, משאיר אצלו את הטוב והמוצדק, וזורק את השאר. ומה קורה כשגישה "אלטרנטיבית" שכפופה לחוקי השוק החופשי , חיה ונושמת במקביל לגישה "מוסדית" שחוסה תחת כנפי מערכת הבריאות, ואינה כפופה לחוקי השוק החופשי? במקרה כזה, האלטרנטיבה נאלצת להיות טובה יותר, מקצועית יותר, מתקדמת יותר ויעילה יותר... אחרת לא תשרוד.

וכך אכן קרה.

הנה כמה נקודות על שיטת ורדי, שבעל-כורחה נדחקה גם היא לקטגוריה 'האלטרנטיבית' או 'המשלימה':

שיטת ורדי, כמה זה מוזר – היא שיטה. שיטה פרקטית, טיפולית. זה לא מובן מאליו. פרקטיקה לא נלמדת ביסודיות (אם בכלל) במקצועות המקבילים שמקורם באקדמיה. מכאן, עקרונות השיטה אחידים, ברורים, מעודכנים, מסודרים ומנומקים – גם תיאורטית וגם פרקטית.

תהום רעיונית אדירה שורצת בין שיטת ורדי לבין המענה שניתן היום במסגרת מע' הבריאות, בכל הנוגע להתייחסות הטיפולית בעיכוב או ליקוי מוטורי אצל תינוקות ופעוטות: כל עוד הגישה המוסדית מתמקדת בסימפטום – בהנעת השלד והשריר, שיטת ורדי מתמקדת בלימוד תנועה ובתהליכים מוחיים שמעורבים בתכנון, ארגון וויסות של תנועה. כלומר, הגישה מזהה את הגורם לעיכוב או לקושי, ופונה אל מנגנוני הלימוד הסומטוסנסוריים, על מנת לעודד את התנועה התקינה. בהתאם לכך, בעבור תינוק שמתעכב בהתהפכות, שיטת ורדי יודעת לזהות את הסיבות לקושי של התינוק להתהפך, ופונה לטיפול במרכיבים של אותה תנועה: מעבר קו אמצע, רוטציה, היכולת להתכנס ולהעלות רגליים לידיים וכו'. כל זה במקום חזרות אינסופיות של תנועת התהפכות ע"י המטפל או ההורים, או במקום לפטור את ההורים ב"עזבו אותו, הוא כנראה כבר לא יתהפך".

הדרך של שיטת ורדי, שמתמקדת בזיהוי הקושי ועבודה על מרכיביו, שנותנת מקום לסכמת הגוף העומדת בבסיס הליקוי או העיכוב ההתפתחותי... זו הדרך הכי מהירה והכי יעילה להתגבר על קושי או עיכוב התפתחותי. אבל דבר כזה צריך ללמוד לעשות...לא?

מהיכרותי את כל השיטות הנהוגות היום לאבחון וטיפול מוטורי לתינוקות, איני מכירה רגישה יותר לתינוק (ולהוריו) – משיטת ורדי. דגש רב ניתן על החשיבות בחוויה הנעימה והבטוחה של התינוק במהלך העבודה איתו, ולמעשה, לא ניתן למצוא מטפל אחד (!!!) בשיטה, שימשיך עבודה עם תינוק, כשהוא בוכה. כך התינוק נותר קשוב ופנוי ללמידה והטיפול הופך יעיל, מהיר ונעים יותר לכל המעורבים. זה אפשרי, יש דרכים לעשות את זה, אבל גם את זה... צריך ללמוד לעשות!

לצערי עדיין נפוץ מאוד למצוא תינוקות נקשרים ברגליהם בעמידת מוצא 6, בנסיון "להרגיל" אותם לתנוחה ולעודד אותם לעשות זאת בהמשך בעצמם (עדיין לא החלטתי אם זה יותר אכזרי או יותר לא-יעיל!), עדיין נפוץ להחריד חיבור של תינוקות רכים לסד מאולתר כדי למנוע מהם להתהפך מהבטן אל הגב. עדיין ניתן לראות הורים שמוצאים אל מחוץ לחדר הטיפולים כי הם "היסטריים ומלחיצים את התינוק", הורים שמגיעים עם תמונות מזוויעות של תרגילי אימה מהאינקוויזיציה, הורים שקבלים חוו"ד מקצועית מסוג "התינוק שלך פשוט עצלן" / "התינוקת שלך אף פעם לא תהיה מוטורית מדי" או הורים שעדים לתינוק שלהם צורח בטיפול ובתגובה מקבלים את המשפט האלמותי: "או שהוא יבכה עכשיו או שאת תבכי אחר כך"... בסוף שניהם בוכים - גם עכשיו וגם אחר כך.

הגיע הזמן שיבינו כולם!!! ההתמקדות הלכה למעשה בתהליכים טיפוליים גרידא (מה עושים מתי, ובעיקר איך עושים את זה!!) – ערכה עולה אלפי מונים על פני שינון אינסופי של שמות גידים וגרעינים בזאליים, כשמולך תינוק מתוק בן שנה שלא מתיישב, או בת 10 חודשים שלא מתהפכת. אם אכן ידע בלעדי באנטומיה ופיזיולוגיה היה מביא לפתרון – אורתופדים ברחבי העולם היו פותרים את הבעיה המוטורית של התינוק בעצמם, ולא היו נזקקים להפנות הלאה לטיפול. חברים – הגיע הזמן להבין שבמסדרונות התפתחות הילד חסר ידע טיפולי!!!!

והנה עוד קצת... חשוב עוד לזכור שעם סיום לימודיהם, הבוגרים של שיטת ורדי, אמורים לעמוד בתנאי הסינון הקשים ביותר בעולם – שוק העבודה החופשי! בישראל!! לצאת עם כל הידע שצברו במהלך חודשים ארוכים של לימודים ופרקטיקה (אני אישית למדתי שנתיים), לעזור לאינספור תינוקות ש'נשרו' מהטיפולים במערכת הבריאות או שנמנעו מלהגיע אליה מראש, להוכיח את עצמם בכל פעם מההתחלה, לעבור השתלמויות, לגדול ולהתפתח, ללמוד, להגשים.... ובכל זמן נתון להיות חשוף למתקפות, הכפשות, השמצות ושקרים-פרופר של אנשי מקצוע של מקביליהם במשרד הבריאות, שלא יודעים נפשם מתסכול ואגו מחוץ. כל אלו שעיניהם יוקדות שנאה, ופיהם יורק אש מנשק-כמעט-אוטומטי, בכל פעם שנפגשים בקולגות שלהם מהצד השני של הגדר, שעל אף שאינם לובשים חלוק לבן ותג שם ממתכת, פשוט יודעים את העבודה.

עוד משהו וזהו J עכשיו, לאור מה שכתבתי, הנה כמה תהיות:

- איך מצליחה מע' הבריאות להתעלם-מבחירה מאחוזי ההצלחה הגבוהים של טיפולים בשיטה, אל מול מנגנון (בל נקרא לו 'שיטה') חסר אונים וידע, שבשום עולם מקביל לא היה יכול להמשיך להתקיים לולא החסות המוסדית שהוא זוכה לה?!

- איך ניתן להסביר את קהל ההורים שמוכן לשלם ממיטב כספו לטיפול בשיטות ה"אלטרנטיביות", כשהחלופה המוסדית (כמעט התפלקה לי המילה "אלטרנטיבה"...) ניתנת לו חינם אין כסף?

- איך ניתן להסביר את העובדה שכל שנה עולה שיעור רופאי הילדים והנוירולוגים שמפנים הורים למענה ה"אלטרנטיבי"?

- איך ניתן להסביר את חוסר הנכונות של המערכת לאפשר בחינה עניינית של השיטה – במבחן התוצאה?

- איך ניתן להסביר את העובדה שאף אחת מהשיטות ה"אלטרנטיביות" לטיפול בקושי או עיכוב התפתחותי לא מקבלת הכרה ממשרד הבריאות, כשהמנגנון הקיים כ"כ בולט בחסרונותיו?

על אגו כבר דיברנו?

שלכם, ענבל שמיר